<h1>שבלי הלקט הקצר דין חרם ותקנת קהל סימן מ"ט</h1>
<h2>דף נט:</h2>
מה שאמרו רז"ל, העובר על החרם כעובר על כל התורה כולה, יש מפרשין, כי כל חומשי תורה חתומין על החרם, סוף ספר א' שהוא בראשית, במצרים בהתחלת התיבה ובסופה ב"מ, ספר שני שהוא ואלה שמות, סופו מסעיהם, קח תחילת התיבה וסופה מ"ם, ספר שלישי שהוא ויקרא, סופו סיני קח תחילת התיבה וסופה ס"י, ספר הרביעי שהוא במדבר סיני, סופו ירחו, קח תחלת התיבה וסופה י"ו, ספר חמישי סופה ישראל תחלת התיבה וסופה י"ל, כשתחשבם כולם יעלו למנין חר"ם. מצאתי בשם גאונים, על קהל טבריא שנדו והחרימו את ראובן ושמעון בספרי תורה ואותו היום יום טוב היה, והיו כל ספרי תורה מוצאין, כי כן נהגו להוציא בו ביום, לימים נתחרטו הקהל על אשר עשו, והסכימו והתירו הנדוי והחרם, והיום שהתירו חול היה, ונשאל לגאון, אם אותו היתר שנעשה בלא ספר תורה מועיל להתיר הגזרה הנעשית בספר תורה. והשיב, כך דעתי נוטה, שאותו התיר התר גמור הוא, אעפ"י שנעשה בלא ס"ת, שכן מצינו, כשברכו רז"ל את רבי אליעזר הגדול אותו היום חול היה, ומנין שחול היה, שנינו אף הוא קרע את בגדיו אלמא חול היה וכיון דחול היה, אי איפשר להם לחכמי ישראל שלא היו להם תפלין בראשיהם ובזרועותיהם, והוי להו כספרי תורה, שאין תלמיד חכם בלא תפלין לכתחלה, וכשהתירוהו אותו היום ערב שבת היה עם חשיכה וכבר קדש היום, וכיון דקדש היום לאו זמן תפלין הוא, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר הותר הותר הותר הנדר, שמע מינה, היתר בלא ספר תורה היתר גמור הוא.
